פסק-דין בתיק ע"א 3947-09-12

תולדות הסכסוך

1.         ביום 18.7.2004 נתנה המערערת (להלן גם - העיריה) למשיב 3 (להלן - עטיה) קרקע פלונית, על מנת שיפעיל בה מסלול למכוניות מתנגשות. כשנה אחר כך הקים עטיה את המשיבה 1 (להלן - החברה), והעביר אליה, ביום 2.9.2005, את הזכות להפעיל את המסלול. יומיים אחר כך, ביום 4.9.2005, העביר עטיה את המניות בחברה למשיב 2 (להלן - בן יעיש). האחרון החזיק בקרקע עד יום 1.7.2006, שאז נטש את המקום.

2.         במהלך שנת 2006, ובמסגרת הליך של חידוש רישיון העסק, נודע לעיריה, כי בן יעיש קיבל לידיו מעטיה את הזכות להפעיל את מסלול המכוניות (בניגוד להתחייבותו של עטיה בהסכם עם העיריה, שלא להעביר את זכויותיו לצד שלישי). כמו כן נמצא, כי המפעיל לא שילם את דמי הרשות בהם התחייב בחוזה. לפיכך הוציאה העיריה לעטיה מכתב ביום 18.6.2006,  ובו דרשה ממנו לפנות את הקרקע ולהסדיר את תשלום חובו. זמן קצר אחר כך (1.7.2006) פונתה הקרקע כאמור.

3.         בעקבות הדברים הללו התנהל בין הצדדים משא ומתן, שבמהלכו נכונה היתה העיריה לראות בתשלום של 15,000 ש"ח כתשלום שיסלק את החוב, אף שזה עמד אותה עת על כ-150,000 ש"ח. בנכונות זו שהביעה העיריה היא הסתייעה בחוות דעתה של באת כוחה (מיום 3.1.2007), שהמליצה לסיים את הסכסוך בדרך זו, כיוון שמצבם הפיננסי של המשיבים לא היה תקין, ומכאן הקושי שיעמוד בפני העיריה לגבות את החוב המלא מן המשיבים.

4.         ביום 19.9.2007 משכה החברה שמונה שיקים על סך כולל של 15,000 ש"ח לטובת העיריה, אלא שהשיקים חוללו. השיקים הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אלא שעד היום לא עלה בידי העיריה לגבות דבר. כיוון שכך פנתה העיריה בתביעה לבית משפט השלום, בה טענה כי שלושת המשיבים חבים בחוב המדובר. סכום התביעה עמד על 148,685 ש"ח.

5.         להגנתם טענו המשיבים, כי בחודש ינואר 2006 נכרת הסכם עם העיריה, בו הוסכם על סילוק החוב כנגד תשלום סך 15,000 ש"ח. בן יעיש הוסיף על כך טענה להעדרה של יריבות עמו. העיריה כפרה בטענה לכריתתו של הסכם. היא טענה (עוד בכתב תביעתה), כי המשא ומתן לא עלה יפה וההסכם לא השתכלל, ומכל מקום השיקים שניתנו על ידי המשיבים חוללו באי פרעון.

6.         לאחר שהגישו תצהירי עדות ראשית הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה דיונית, לפיה העדים/מצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם, ובית המשפט יפסוק על יסוד החומר שהונח לפניו בשלוש פלוגתות והן אלה: האם נכרת הסכם על-פה לסילוק החוב תמורת סך 15,000 ש"ח; אם לאו - האם נותרה יתרת חוב כטענת העירייה; ומיהו מבין המשיבים שחב ביתרה זו.

פסק הדין בבית משפט השלום

7.         השופט הנכבד קמא קיבל את טענת ההגנה, לפיה בין בעלי הדין נכרת הסכם לסילוק החוב כנגד תשלום 15,000 ש"ח. הוא נסמך במסקנתו זו על עמדתה של היועצת המשפטית לעיריה, שהמליצה על כריתת ההסכם. על כך הוא הוסיף, כי העיריה הוציאה למשיבים שובר לתשלום סך 15,000 ש"ח, ובעקבות כך ניתנו שמונה שיקים על סכום זה לטובת העיריה. הוא נסמך עוד על דו"ח ביקורת של מבקר העיריה, שקבע כי הוסכם בעל-פה על סילוק החוב כנגד תשלום סך 15,000 ש"ח. בתוך כך מתח השופט קמא ביקורת על המבקר, על שלא נתן תצהיר מטעם התביעה.

נוסף על אלה נסמך השופט קמא בממצאיו על מכתב שהוציא ראש העיר למשיבים ביום 5.5.2010, ובו הוא מציין, כי ביקש לחקור את פשר החוב כלפיהם, כיוון שהחוב נמחק מספרי העיריה. במכתב זה ראה השופט קמא משום הודאת בעל דין בסילוק החוב נוכח הסכם הפשרה.

נוסף על כל אלה נסמך השופט קמא על דברי המשיבים בתצהיריהם, לפיהם השתכלל ההסכם לסילוק החוב.

8.         ראש העיר נתן תצהיר מטעם ההגנה, ובו הוא מציין את התנגדותו להגשת התביעה, כיוון שבשעתו נכרת הסכם על-פה עם המשיבים לסילוק החוב כאמור. כשהוא נסמך על עמדה זו של ראש העיר קבע כב' השופט קמא, כי לא היה בכוחה של היועצת המשפטית להגיש את התביעה, כיוון שכוח זה נתון לעיריה, כאשר היועצת המשפטית אינה כי אם מצייגתה, ככל שתרצה (העיריה) להגיש תביעה.

9.         לאור ממצאים אלה שקבע השופט קמא הוא מצא כי החוב סולק, ולכן דחה את התביעה וחייב את העיריה בהוצאותיהם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח

הערעור

10.        על פסק דין זה הניחה העיריה את ערעורה שלפניי, ובו היא שבה על טענתה, לפיה לא נכרת הסכם לסילוק החוב תמורת כ-10% משווי החוב. לחילופין היא טוענת, כי גם אם השתכלל הסכם, הרי שזה הופר, כיוון שהשיקים שניתנו בגדרו - חוללו. היא טוענת עוד, כי בית המשפט לא יכול היה להסתמך על דו"ח מבקר העיריה, דבר העומד בניגוד לחיסיון שתחתיו חוסה הדו"ח. אגב כך היא קובלת על הביקורת שמתח השופט קמא על מבקר העיריה, על שלא נתן תצהיר לתמיכה בעמדת העיריה. היא טוענת עוד לטעות שטעה השופט קמא בפרשנות שנתן למכתבו של ראש העיר, שכן גם לפי דבריו נותר חוב של המשיבים לעיריה. היא קובלת גם על הביקורת שמתח בית המשפט קמא על היועצת המשפטית, שלשיטתה דעתה היא הקובעת בשאלות משפטיות, כגון האם להגיש תביעה דוגמת זו שלפנינו אם לאו. לבסוף היא קובלת על ההוצאות שנפסקו נגדה, ועל כך שבית המשפט קמא לא נתן דעתו לחלוקת ההוצאות בין המשיבים.

11.        בדיון שנתקיים בערעור הוסיפה המערערת, כי ההסכם לסילוק החוב לא יכול היה להשתכלל, כיוון שלא נעשה בכתב, ולא נחתם בידי ראש העיר והגזבר, כדרישת הדין. אקדים ואומר, כי לטענה זו לא אדרש, כיוון שלא נטענה בבית משפט השלום, כמו שלא בא זכרה בהודעת הערעור. מקומה של טענה שכזו היה בכתב תשובה שהיה על העיריה להגיש, לאחר שהמשיבים טענו בכתב הגנתם כי נכרת חוזה. כתב תשובה לא הוגש, וממילא לא נטען כי ההסכם לא השתכלל בשל כך שלא קיים אחר דרישות צורניות שקובע הדין. ועל כל אלה, טענה זו עומדת בניגוד לעמדת העיריה בהסדר הדיוני, שלפיו נתבקש בית המשפט קמא לקבוע אם נכרת הסכם על-פה אם לאו. בכך היא גילתה דעתה, כי אף שההסכם על-פה איננו עומד בדרישות הצורה שקובע הדין, יש בו כדי לחייבה.

דיון

12.        את פסק דינו נתן, כאמור, השופט קמא על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו בעלי הדין, משמע בלי ששמע עדים. בכך הנני רואה קושי, כיוון שביסודו של פסק הדין עומדת קביעה עובדתית, לפיה בין בעלי הדין השתכלל הסכם על-פה. לא יכולתי לראות כיצד ניתן לקבוע ממצא עובדתי לפיו השתכלל ההסכם, כאשר העיריה טוענת (כגון בעדות גזבר העיריה) כי המשא ומתן לא עלה יפה, בעוד שהמשיבים טוענים (בתצהיריהם) היפוכה של טענה. אכן, סימנים אחדים עומדים לצד הטענה כי השתכלל הסכם, כגון השיקים שניתנו, מכתבו של ראש העיר כי ההסכם אכן נכרת, וחוות דעתה של היועצת המשפטית של העיריה, שהמליצה על סילוק החוב כנגד תשלום של 15,000 ש"ח. אלא שמנגד עומדות עובדות אחדות, התומכות דווקא בעמדת העיריה. בתוך כך יש לראות, כי מכתבה של היועצת המשפטית לא היה כי אם המלצה, מה גם שבמכתבה היא מציינת, כי אם תתקבל המלצתה - יהא צורך בחתימה על חוזה (משמע בכתב). אין חולק, כי חוזה שכזה לא נערך ולא נחתם. עובדה נוספת העומדת לטובת עמדת העיריה היא העובדה, כי המשיבים לא נתנו את השיקים, שלשיטתם היה כיסו את החוב על פי הסכם הפשרה, כי אם בחודש ספטמבר 2007, כאשר מכתבה של היועצת המשפטית יצא בחודש ינואר 2007. ועל כל אלה, אפילו נכרת הסכם, השופט קמא לא קבע את תוכנו. דבריי מכוונים לכך, שהשופט קמא לא קבע מה אם לא ישלמו המשיבים את סך 15,000 השקלים. דרך כלל יופיע בהסכם שכזה תנאי, כי אם לא ישולם הסכום שבפשרה, יעמוד מלוא סכום החוב (כ-150,000 ש"ח) לפרעון. כאמור מעלה, הסך של 15,000 ש"ח לא שולם כי אם בשיקים שחוללו. השופט קמא לא נתן את דעתו לעובדה זו. אפשר והחילול הינו בבחינת הפרה של הסכם הפשרה, ואם כך הוא, כי אז עומדת לעיריה זכות לבטל את הסכם הפשרה, ככל שבאמת נכרת.

13.        בשולי הדברים אעיר, כי השאלה האם בכוחה של היועצת המשפטית להגיש את התביעה חרף עמדתו הנוגדת של ראש העיר, לא עלתה בכתבי הטענות, ולא היתה מן הפלוגתות שהונחו לפתחו של בית המשפט קמא בהסדר הדיוני. כיוון שכך לא היה על השופט קמא להידרש לה.

14.        משהגעתי למסקנות אליהן הגעתי, מסקנות המוליכות לביטולו של פסק הדין, לא ראיתי להידרש לשאלה האם יש בידי בית המשפט להיתמך בדו"ח ביקורת. בתוך כך לא אתן את דעתי לביקורת שמתח בית המשפט קמא על המבקר, על כי לא הגיש תצהיר מטעם העיריה.

15.        סיכומם של דברים, הנני מבטל את פסק הדין. העניין ישוב לבית המשפט קמא, על מנת שישוב ויפסוק את הדין, לאחר שיגבה ראיות. בתוך כך יהא עליו לקבוע אם נכרת הסכם פשרה, ואם נכרת - מה היה תוכנו, ומהי המשמעות לכך, שהשיקים שניתנו בגדרו - חוללו באי פרעון. אם ימצא שהחוב לא סולק במתן שיקים על סך כולל 15,000 ש"ח (שחוללו), יהא עליו לקבוע את גובה החוב, ואת אחריותו של כל אחד מן המשיבים לחוב.

הואיל והשופט קמא חיווה דעתו וקבע עובדות, סברתי כי ראוי יהא, ולו משום מראית פני הצדק, כי העניין יועבר לטיפולו של שופט אחר, וכך אני מורה.

16.        כל אחד מן המשיבים ישלם למערערת שכר טרחת עורכי דין בסך של 3,500 ש"ח.